Steinsaltz Commentary Rosh HaShanah 29a – ביאור שטיינזלץ ראש השנה כט.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

אִיכַּוַּון וּתְקַע לִי אַלְמָא קָסָבַר מַשְׁמִיעַ בָּעֵי כַּוָּונָה. מֵיתִיבִי הָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִילָּה אִם כִּוֵּון לִבּוֹ יָצָא וְאִם לָאו לֹא יָצָא וְכִי כִּוֵּון לִבּוֹ מַאי הָוֵי הַיְאךְ לָא קָא מִיכַּוֵּין אַדַּעְתָּא דִּידֵיהּ. ^אהָכָא בִּשְׁלִיחַ צִיבּוּר עָסְקִינַן דְּדַעְתֵּיהּ אַכּוּלֵּיהּ עָלְמָא. ת״שתָּא שְׁמַע נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ לֹא יָצָא עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ קָתָנֵי מַשְׁמִיעַ דֻּומְיָא דְשׁוֹמֵעַ מָה שׁוֹמֵעַ שׁוֹמֵעַ לְעַצְמוֹ אַף מַשְׁמִיעַ מַשְׁמִיעַ לְעַצְמוֹ וְקָתָנֵי לֹא יָצָא. תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא שׁוֹמֵעַ שׁוֹמֵעַ לְעַצְמוֹ וּמַשְׁמִיעַ מַשְׁמִיעַ לְפִי דַּרְכּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי ^בבד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר אֲבָל בְּיָחִיד לָא יָצָא עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ.: מתני׳מַתְנִיתִין: {שמות י״ז:י״א} וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כׇּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים וְאִם לָאו הָיוּ נוֹפְלִים. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר {במדבר כ״א:ח׳} עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אוֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כׇּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אוֹתוֹ וָחָי וְכִי נָחָשׁ מֵמִית אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְרַפְּאִין וְאִם לָאו הָיוּ נִימּוֹקִים. ^גחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן ^דזֶה הַכְּלָל כׇּל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.: גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן ^ההַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשׁוּחְרָרִים וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. ^וטוּמְטוּם אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ ^זאַנְדְּרוֹגִינוֹס מוֹצִיא אֶת מִינוֹ אֲבָל לֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. אָמַר מָר הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים פְּשִׁיטָא אִי הָנֵי לָא מִיחַיְּיבִי מַאן מִיחַיְּיבִי. כֹּהֲנִים אִצְטְרִיכָא לֵיהּ ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיב {במדבר כ״ט:א׳} יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם מַאן דְּלֵיתֵיהּ אֶלָּא בִּתְקִיעָה דְּחַד יוֹמָא הוּא דְּמִיחַיַּיב וְהָנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְאִיתַנְהוּ בִּתְקִיעוֹת דְּכׇל הַשָּׁנָה דִּכְתִיב {במדבר י׳:י׳} וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל עוֹלוֹתֵיכֶם אֵימָא לָא לִיחַיְּיבוּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. מִי דָּמֵי הָתָם חֲצוֹצְרוֹת וְהָכָא שׁוֹפָר אֶלָּא אִצְטְרִיךְ סד״אסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּתְנַן שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לר״הלְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת מַאן דְּאִיתֵיהּ בְּמִצְוַת הַיּוֹבֵל אִיתֵיהּ בְּמִצְוָה דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהָנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּמִצְוָה דְּיוֹבֵל דִּתְנַן ^חכֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מוֹכְרִין לְעוֹלָם וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם אֵימָא בְּמִצְוָה דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֹא לִיחַיְּיבוּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.: אָמַר רַב הוּנָא וּלְעַצְמוֹ מוֹצִיא. א״לאֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא מַאי שְׁנָא לַאֲחֵרִים דְּלָא דְּלָא אָתֵי צַד עַבְדוּת וּמַפֵּיק צַד חֵירוּת לְעַצְמוֹ נָמֵי לָא אָתֵי צַד עַבְדוּת דִּידֵיהּ וּמַפֵּיק צַד חֵירוּת דִּידֵיהּ. אֶלָּא אר״נאָמַר רַב נַחְמָן אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא תַּנְיָא נָמֵי הָכִי ^טמִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא. תָּנֵי אַהֲבָה בְּרֵיהּ דר׳דְּרַבִּי זֵירָא ^יכׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן אע״פאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מוֹצִיא ^כחוּץ מִבִּרְכַּת הַלֶּחֶם וּבִרְכַּת הַיַּיִן שֶׁאִם לֹא יָצָא מוֹצִיא וְאִם יָצָא אֵינוֹ מוֹצִיא. בָּעֵי רָבָאמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ב׳:ה׳
טור אורח חיים תקפ״ט:ט׳
שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ט:ט׳

^ב רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ב׳:ד׳
טור אורח חיים תקפ״ט:ח׳
שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ט:ח׳

^ג רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ב׳:ב׳
טור אורח חיים תקפ״ט:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ט:א׳-ב׳

^ד רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ב׳:ב׳
טור אורח חיים תקפ״ט:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ט:א׳-ב׳

^ה רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ב׳:א׳

^ו רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ב׳:ב׳
טור אורח חיים תקפ״ט:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ט:ד׳

^ז רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ב׳:ב׳
טור אורח חיים תקפ״ט:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ט:ד׳

^ח רמב״ם הלכות ערכים וחרמים ד׳:כ״א

^ט רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ב׳:ג׳
טור אורח חיים תקפ״ט:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ט:ה׳

^י רמב״ם הלכות ברכות א׳:י׳
טור אורח חיים תרצ״ב

^כ טור אורח חיים קס״ז:י״ט
טור אורח חיים רי״ג:ב׳
טור אורח חיים רע״ג:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים קס״ז:י״ט
שולחן ערוך אורח חיים רי״ג:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים רע״ג:ד׳

איכוון [התכוון] לתקוע עבורי ותקע לי. ומדייקים: אלמא קסבר [מכאן שסבר] ר׳ זירא כי משמיע בעי [צריך] כוונה להוציא את השומע. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו במשנתנו: היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו לצאת — יצא, ואם לאו — לא יצא. ויש להקשות: וכי [וכאשר] כוון לבו מאי הוי [מה היה] על ידי כך? הלא היאך לא קא מיכוון אדעתא דידיה [ההוא התוקע איננו מכוון על דעתו שלו, של העובר] להוציאו ידי חובה. ואם צריך כוונת משמיע — כיצד הוא יוצא? ומשיבים: הכא [כאן] בשליח צבור עסקינן [עוסקים אנו] דדעתיה אכוליה עלמא [שדעתו על כל העולם], שאינו תוקע עבור אדם מסויים, אלא כוונתו להוציא את כל הקהל, ולכן כל השומע יוצא ידי חובה בתקיעתו. ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מברייתא: נתכוון שומע קול התקיעה ולא נתכוון משמיע (התוקע), נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע — לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע — קתני [שנה שם] משמיע דומיא [בדומה] לשומע. ונדייק: מה שומע — שהוא שומע לעצמו ומתכוון לצאת בזה, אף משמיע, התוקע, הכוונה היא שמשמיע ומתכוון לעצמו ולא לאחרים, וקתני [ושנינו] שם לא יצא. אבל אם כיוון להשמיע לעצמו — שוב אינו צריך להתכוון להוציא אחרים. וקשה לר׳ זירא! ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, דתניא [ששנינו בברייתא]: שומע — שומע לעצמו, ומשמיע — משמיע לפי דרכו ואינו צריך להתכוון להוציא אדם מסויים. אמר ר׳ יוסי: במה דברים אמורים — בשליח צבור, אבל ביחיד — לא יצא, עד שיתכוין שומע ומשמיע. וכדברי ר׳ זירא. א משנה באותו נושא של כוונת הלב, מביאים דברי הכתוב: ״והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק״ (שמות יז, יא), ויש להבין: וכי ידיו של משה עושות מלחמה בהרמתן או שוברות מלחמה בהורדתן? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים — היו מתגברים במלחמה, ואם לאו, שלא שיעבדו את לבם — היו נופלים. כיוצא בדבר אתה אומר: ״עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי״ (במדבר כא, ח). ויש להבין: וכי נחש זה של נחושת ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים — היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים (נרקבים) מנשיכות הנחשים. ולענין הלכה: חרש שוטה וקטן שתקעו — אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל, לענין זה, כמו לעניינים אחרים: כל שאינו מחוייב בדבר (בדבר⁠־מצוה) לעשותה — אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. אם עושה אותה. ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: הכל חייבין בתקיעת שופר: כהנים ולוים וישראלים, גרים ועבדים משוחררים, וטומטום (מי שאין איברי המין ניכרים בו כלל) ואנדרוגינוס (מי שיש בו איברי מין של זכר ונקבה) וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין. טומטום שתקע — אינו מוציא לא את מינו, טומטום כמוהו, שיתכן והתוקע הוא נקבה והשומע הוא זכר, ולא את שאינו מינו. אנדרוגינוס — מוציא את מינו אנדרוגינוס כמותו, שאם הולכים אנו אחר סימני הזכר שבו — הוא הדין לגבי השומע, ואם הולכים אנו אחר סימני הנקבות שבו — הרי הוא הדין לגבי השומע, אבל לא את אדם אחר שאינו מינו. מי שחציו עבד וחציו בן חורין — אינו מוציא לא את מינו, כיון שאין צד העבדות שבו מוציא את צד החירות של השומע, ובודאי לא את שאינו מינו, כלומר, בן חורין גמור. עד כאן לשון הברייתא, ומעתה באים לפרש אותה. אמר מר [החכם]: הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! אי הני לא מיחייבי [אם אלה אינם חייבים] — מאן מיחייבי [מי הם החייבים] במצוה?! ומשיבים: כהנים אצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר]: ״יום תרועה יהיה לכם״ (במדבר כט, א), ובשל כך היינו סבורים לומר: מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא [מי שאינו אלא רק בתקיעה של יום אחד בלבד] — הוא דמיחייב [שמחוייב] בתקיעת שופר בראש השנה, והני כהנים [ואותם הכהנים] הואיל ואיתנהו [וישנם] בתקיעות של כל השנה, שתוקעים עם הקרבת הקרבנות במקדש, דכתיב [שהרי נאמר]: ״ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם״ (במדבר י, י), אימא [אמור] שלא ליחייבו [יתחייבו] בתקיעת שופר בראש השנה — על כן קא משמע לן [השמיע לנו], שאף הכהנים מחוייבים בתקיעת שופר בראש השנה. על כך תוהים: מי דמי [האם דומים] הדברים? הלא התם [שם] בקרבנות אינה אלא תקיעת חצוצרות והכא [וכאן] מדובר בתקיעת שופר! אלא, יש טעם אחר בדבר; איצטריך [הוצרך] להיאמר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ותנן [ושנינו במשנה]: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, הייתי אומר: מאן דאיתיה [מי שישנו] בקיום מצות היובל כולה — איתיה [ישנו] גם במצוה של ראש השנה, והני [ואותם] כהנים הואיל וליתנהו [ואינם] שייכים במצוה של יובל, דתנן [שכן שנינו במשנה]: כהנים ולוים מוכרין את שדותיהם ובתיהם בערים שניתנו להם אחוזה לעולם ואין הם מוגבלים בדיני היובל, ואף גואלין את קרקעותיהם לעולם ללא הגבלת זמן, ונמצא שאין דיני היובל חלים עליהם כמו על שאר ישראל, ואם כן אימא [אמור] שאף במצוה של ראש השנה שלא ליחייבו [יתחייבו] — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהם חייבים אף בכך. ב שנינו באותה ברייתא, שמי שחציו עבד וחציו בן חורין — אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. אמר רב הונא: אף שאינו מוציא אחרים, אם תקע לעצמו מוציא. אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא: מאי שנא [במה שונה, מדוע] לאחרים דלא [אינו] יכול להוציא — שלא אתי [יכול לבוא] צד עבדות ומפיק [ומוציא] ידי חובה את צד החרות של השומע, שכיון שחציו עבד, הרי כעבד אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה, אם כן לעצמו נמי [גם כן] לא יוציא, כי לא אתי צד עבדות דידיה [שלו] ומפיק [ויוציא] ידי חובה את צד החירות דידיה [שלו] עצמו. אלא אמר רב נחמן: אף לעצמו אינו מוציא. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מי שחציו עבד וחציו בן חורין ותקע בשופר — אף לעצמו אינו מוציא ידי חובה. כיון שעסקנו פה בענין הוצאה ידי חובה מביאים ברייתא: תני [שנה] החכם אהבה בריה [בנו] של ר׳ זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא כבר אדם ידי חובתו בהן — מוציא אחרים ידי חובה, אם מברך עבורם, שכל ישראל ערבים זה לזה. חוץ מברכת הלחם וברכת היין לפניהם ולאחריהם, שאם לא יצא ועדיין הוא חייב לברך — מוציא גם אחרים ידי חובה, ואם יצא כבר — אינו מוציא, כיון שברכות אלה הן על ההנאה עצמה, והמברך אינו יכול לברך אלא אם כן הוא עצמו נהנה. והוא הדין אף לשאר ברכות שאינן באות כחובה אלא בשל הנאת המברך מדבר מסויים, כמו ברכת הריח וכדומה. בעי [שאל] רבא:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון